המילה כפורטל אל הלא־מודע
- עמנואל רגב
- Oct 24
- 7 min read
על פליטות פה ורטוריקה של אמת חבויה
"לפני שאתם מתחילים, אתם צריכים לדאוג סיפורכם צריך להיות שונה בנקודה כלשהי משיחה רגילה... אל תפסלו את הדברים הללו בגלל הביקורת, דברו למרות הכל, אפילו אם אתם מתעבים לעשות זאת, או במיוחד בגלל זה."(פרויד, 1895)
בין אם מדובר בקליניקה של הפסיכואנליטיקאי ובין אם בשדה של הרטוריקה, המפגש עם הדיבור חושף את מה שאיננו בשליטה. פרויד מציע להשהות את הביקורת הפנימית, לדבר למרות הכל, דווקא מתוך המקומות שבהם המחשבה מתבלבלת, המילה נתקעת, או מתפרצת “בטעות”.
הוא מציב כאן יסוד מהפכני: שהאמת של האדם אינה בהכרח במה שתכנן לומר, אלא לעיתים דווקא במה שנאמר מעצמו.
הדיבור התפל כבמת אמת
פליטת פה, לפי פרויד, אינה כשל אקראי אלא ביטוי של משמעות. מאחורי השיבוש הלשוני מסתתרת עמדה נפשית חבויה, קול שביקש להישמע ונדחק לשוליים. הפסיכואנליזה מלמדת אותנו להקשיב למה שנדמה כ"תפל", לשיבוש, לטעויות, לאי־הדיוק, דווקא שם מתגלה מרחב אמיתי של חוויה, סתירה, ואמת רגשית.
כאשר הדובר מתכוון לדבר אחד, ומילותיו מבטאות דבר אחר, נוצרת סדק דק בין המודע ללא־מודע. הסדק הזה הוא המקום שבו נולדת ההבנה. במובן זה, פרויד הופך את הדיבור לא רק לכלי של תקשורת, אלא גם למכשיר של ריפוי.
מה שפרויד גילה, ולאקאן העמיק
ז’אק לאקאן מרחיב את מחשבתו של פרויד וטוען כי “המילה אחראית להרג הממשי”, איננו פוגשים את הדבר עצמו, אלא את הסמל שלו, את הפרשנות. ובכל זאת, רק דרך השפה נוכל להתקרב לממשי. הדיבור, אצל לאקאן, איננו שיקוף של מציאות אלא מעשה יוצר, דרך לבנות את עצמנו מחדש, מבעד לשברים ולשתיקות.
כשהשפה מתערערת והמבנים הישנים של האני מתפרקים, נפתחת הזדמנות למשהו חדש: דיבור מלא, קרוב לאמת של האיווי, לרצון העמוק שאינו מנוסח במילים אך מבקש קול.
הרטוריקה של הלא־נאמר
גם בקליניקה וגם בעולם הדיבור הציבורי, השאלה איננה רק מה נאמר אלא מה מבקש להיאמר. הדיבור השבור, החוזר, המתעכב, חושף את המורכבות של האדם, את הסתירות, הפחדים, והכמיהות שנמצאות מתחת לפני השטח. שם, במקומות הלא־מלוטשים של השפה, מתרחש המפגש האמיתי עם עצמנו.
פרויד ולאקאן מלמדים אותנו שדווקא במופעים הלא־רציונליים של השפה, פליטות הפה, המטאפורות, השתיקות, מסתתר כוח ריפוי. כי כשהמילה חדלה להיות מסכה ומתחילה להיות עדות, היא נעשית פורטל: מעבר אל הלא־מודע, ואל האפשרות לגעת באמת.
🜂עמנואל רגב – נקודת מבט פסיכואנליטית על רטוריקה, דיבור ואמת פנימית
בבואנו להבין את טענתו של פרויד באשר לפליטות פה, נכון יהיה להדגיש את התשתית הבסיסית של הפסיכואנליזה כפרקטיקה של דיבור המיועדת לסייע למי שמקור סבלם אינו ידוע, או כזה שנובע ממקור פיזיולוגי. פרויד מבחין בהפחתת הסימפטומים, תוך כדי חשיפת אמת סובייקטיבית עם הדיבור. כך, פרויד מעגן את קיומו של הקשר בין הדיבור לבין מצב נפשו של האדם.
על מנת לחשוף את אותה עמדה נפשית שנתפסת כאמת שממתינה להתגלות ולשחרר את האדם מסבלו, הפסיכואנליזה מבקשת להפנות את הקשב לטפל שבדיבור, דווקא שם מצוי ערך שעשוי לגלות משמעויות נסתרות השוכנות בבסיס עמדתו המוצהרת, הלא היא הרטוריקה הרציונאלית של האדם. הטיית הקשב אל הבחירות האי רציונאליות של אדם כפי שעולות מן החלק הטפל של דיבורו, מכוונות אותנו לאזור הקונפיקטואלי בנפשו, ומאפשרת לנו גישה למאובנים המאוחסנים באי שקט בשכבה הלא מודעת. שיבושי שפה, טעויות דיבור, פעולות שאינן מכוונות, כל אלה הן מעשים של כשל בדיבור, כך גם פליטות הפה כמקרה פרטי של כשל בדיבור - לכאורה מקרית וחסרת חשיבות, אך בפועל תהיה פורטל משמעותי אל למרתפי הלא מודע.
הפסיכואנליזה מכירה בנפש האנושית כישות זוכרת, כך שבבואנו לסייע לאדם להוציא לאור את עמדתו, עלינו לזכור שסוג הכשל שמופיע כעת בפנינו, התהווה כתהליך במסגרתו של זמן, ואינו מתרחש באופן מקרי וארעי. הכשל הספציפי הזה, מתרחש בנקודת הזמן הספציפית הזו, מתוך עמדתו החד פעמית של הסובייקט הזה, ולדבר הזה יש משמעות. זהו המכניזם שמציע פרויד לפליטות הפה כמעשה של כשל שאינו מקרי, יש לו בהחלט סיבה מתוך משמעות, וקיימת זיקה בין העמדה הנפשית של האדם ובין תוכן תפל לכאורה, הדובר התכוון לומר דבר אחד והנה מילותיו מבטאות דבר אחר.
מדובר בקשר של משמעות מנוגדת, בין מילותיו של הדובר לבין הכוונה שלו, היחסים הם קונפליקט מתמשך בין כוונות נפשיות שאינן ניצבות לבדן, אלא מהוות חלק ממערך עמדות מרובות, וכל עמדה אוצרת משמעות ייחודית. המנגנון הנפשי לפליטות הפה הוא הקונפליקט בין כוונות הדובר, עם קיומה של אמת נפשית המבוססת על יותר מעמדה אחת, אמת שאינה אחידה ומגובשת, אלא כזו שמבוססת על סתירות. יש עמדה שפועלת להתגלות ולהתממש במעשה הדיבור, ויש גם אחרות, זו המצויה בלא מודע, או זו שסותרת את הגלוי והמודע, ומבקשת להחביא קיומה במחשכים. הדיבור במקרה של פליטת פה, כמו מתפרץ אל דברי הדובר, מסמן קיומם של קולות נוספים, עמדות נפשיות שונות, משבש את החזות האחידה של מסר רציונאלי, נקי ומעובד.
בהתחשב בהכרה של משמעות המייחדת כל פליטת פה, פרויד מציע כצעד ראשון לברר עם הדובר, לשקף את התפל ולפתח מרחב להעלאת פרשנות אישית לנאמר. היה והדובר לא מסוגל להגיב בתובנה מתוכו על הנאמר, המטפל יציע פרשנות, בכך יש הנחת מוצא פסיכואנליטית שהדברים תפלים ככל שאולי נשמעים, אינם מקריים. עוצמת ההתנגדות של הדובר להצעה הפרשנית, כשלעצמה מסמנת זיקה לתוכן שבנדון. איזור רגישות גבוהה של הדובר, יתעורר בתגובה לתוכן פרשני של המטפל, ותתקבל תגובה רגשית אינטנסיבית. הפרשנות המוצעת לא בהכרח מדויקת, אך האפקט מעיד על כיון כללי באיזור שזקוק לעיבוד נוסף.
כדי להגיע קרוב למשמעות, פרויד מציע שנערוך השוואה בין פליטת הפה שפגשנו, ובין פליטות פה מוכרות מן התרבות או אלה השגורות ביומיום, תוך שנחפש אחר דמיון ושונות. נוכל גם לחתור להבנת ההקשר למצב בכלליותו, על אף שיתכנו גורמים גופניים, אי נוחות או מחלה, פרויד מדגיש את החשיבות לחתירה פנימה אל המרחב האסוציאטיבי הנפשי, שהחשיבות שלו תאפשר לנו הבנה של משמעות עמוקה לדיבור התפל. בנוסף, מתוך הגילוי בפסיכואנליזה, שקיימת זיקה חזקה בין יסוד חזרה ובין עמדה רגשית, פרויד מציע שנמקד תשומת לב מיוחדות לדפוסים וחזרות, נטה אוזן לאלמנטים רפטטיביים בדיבור, נרתום אותם לחיפוש המשמעות האפשרית בבסיס פליטת הפה, במסע המתעתע אל עבר האמת שתוכל בתקווה לאפשר הפחתה בסימפטומים מעוררי הסבל.
ההכרה בפליטת הפה כמבע נפשי מתוך כוונה, עם משמעות ותוכן פרטיקולרי, היא ציר מרכזי באמצעותו פרויד מבסס את הפרקטיקה של הפסיכואנליזה כפרקטיקה של ריפוי הנפש באמצעות הדיבור, ובכדי לפענח את המשמעות של פליטת הפה, פרויד מצייד אותנו בעקרונות חקירה פסיכואנלטיים לאפשר עיבוד לאיזורי נפש מאובנים וכמוסים.
לאקאן סבר שהמילה אחראית להרג הממשי, אנחנו נפגשים עם פרשנויות בלבד של הממשי, ולא עם הדבר עצמו. האיווי, שנותר לנצח בלתי מודע, יכול לקבל משמעות רק בדיבור, אותו דיבור שמהווה בסיס לפסיכואנליזה של פרויד, ואותו לאקאן מגדיר כחילופי סמלים המקשרים אנשים זה לזה, זו קריאה סמלית שמייצרת יש מאין, מסדירה קשרים אנושיים. לאקאן עורך הבחנה בין דיבור מלא לדיבור ריק, כאשר הדיבור המלא, האמיתי, קרוב לחידת האמת של האיווי.
בטכניקה של דיבור ריק, הסובייקט זר מן האיווי שלו, כשלאקאן מבקש לעגן את הדיבור הריק בהקשר לתהליך טיפול פסיכואנליטי, מתחיל בלהבחין בין הדיבור לבין השפה, ישנו מתח בינהם, לאקאן טוען שכל אחד מהמושגים הללו מקיים זיקה אחרת למילה המדוברת. השפה מבקשת לנסות ולארגן את המציאות ולשקף סדירות במופעים המילולים כמו כללי דקדוק, לוגיקה וסמנטיקה, כך שהיא שומרת על כלליות ואובייקטיבית ומאזנת סדר וחוקיות, מכוננת כך תרבות. הדיבור לעומת השפה מתקיים בלעדית במרחב הדיבור, כפעולה נפשית אישית, כהדהוד של מצב קיומו של הסובייקט. עבור המטופל בקליניקה, הדיבור הוא הבסיס לפסיכואנליזה ועיקרה. כשהמטופל מביע במילים את מצבו בקליניקה, הסבל הנפשי שהגיע איתו זוכה להקלה באמצעות הדיבור, זו הפרקטיקה הבלעדית שמתרחשת בקליניקה. חשיפת המקרה הפרטי שלו במילים, מערערת עם הזמן והתהליך, את הסדר שהגיע איתו תחילה, ומאפשרת לאדם היכרות אותנטית עם עצמו, ובתקווה גם דרגות של חופש בנפשו.
לאקאן קורא לחזרה למקורות הפסיכואנליזה ולכתביו של פרויד, אך בעוד שפרויד מגיע מבסיס פוזיטיביסטי ושואף לכך שפסיכואנלזיה תדבר בניב פוזיטיביסטי, לאקאן מדגיש את הדיבור כאירוע פסיכולוגי בראש ובראשונה, השפה מאוחרת לדיבור, יש שפה אז הדיבור משתמש בה, אבל הפגישה עם אותם מקומות בהם מתקיים ריק בדיבור כי לא מוצאים את השפה, אלו בדיוק האיזורים בהם הפסיכואנליזה מעוניינת לשהות. לאדם אין את השפה להגיד את מה שהיה מעוניין להגיד וכך נזקק למטאפורות, או שיופיעו פליטות פה, שתיקות ארוכות. כל המופעים שלכאורה תפלים, האלמנטיים הלוגיים, סיבתיים או דיקדוקיים שאפשר להסיר במרחב אחר.
לאקאן מבקש להתרחק מהעמדה הפוזיטיביסטית ששואלת את המתודות ממדעי הטבע, ומדגיש שלגישה כזו יש אתגרים רבים בקליניקה, ראשית כי כך מתקיים האיון של הפרט בשם החברה, הסובייקט יחווה תהליכי אובייקטיזציה, הייחודיות שלו תופשט ממנו, לצורך בחינה במושגי הכלל. בנוסף ישנה התנערות מהגישה שמכירה בחשיבות של הטיית קשב לתפל, לאי רציונאלי בדיבור כמו מטאפורה, אסוציאציה ופליטות הפה. היחס לדיבור הוא כמייצג בלבד. כל תהליך החשיפה הסובייקטיבית לא זוכה למקומו הראוי. גישה כזו שוכחת את ההיסטוריה האישית של אדם, את היות הנפש ישות זוכרת, כך שלאקאן מאמין שפרקטיקה כזו לא מסוגלת להביא להקלה בסבל נפשי של האדם. לאקאן מבקש להדגיש שתהליך הריפוי בדיבור, לא שואף לגלות את העובדות האמיתיות, אלא לסייע למטופל לשנות את ההבניות שמייצרות בתוכו את הסבל.
פרויד ולאקאן שותפים לסברה שהפסיכואנליזה לא אמורה או צריכה להתכוונן אל אותה קריאה למופע בהיר וקוהרנטי של אמת, אלא דווקא להטות את תשומת הלב למופעים שאינם מוסדרים בשפה, לשברים, לכל מה שמופיע משובש או לא מפוענח. הבלתי מעובד טומן בחובו מידע יקר ערך בהתייחס לאמת אישית, גולמית, שזקוקה ללידה מחדש במילים.
לאקאן מכנה זאת דיבור שקורא למענה. הסובייקט מתמיר מצב רגשי אל מחוזות של השפה המדוברת. האדם שמעוניין לעבור תהליך כזה, חושף את עצמו במילותיו, בד בבד עם מידת הסתרה שמשתמרת כשמשתמשים בשפה. אלו תנועות סותרות, בין גילוי להסתר, בין אמירה להשתקה, מה נכנס בתשתית השפתית ומה נותר בתוך האדם- לא מדובר, לא מפוענח, עדיין קפוא או מאובן.
אותו תהליך עיבוד במילים שחווה המטופל בקליניקה מביא איתו תסכול רב, תקופנות, מתח. הדיבור הריק עולה מתוך תגובה לערעור על אותה ודאות מיוחלת של האני המוכר שמחזיק המטופל. דיבור ריק הוא לא דיבור שקרי, שקר יהיה חושפני עוד יותר מאמירה כנה לכאורה. ככל שהמטופל חווה מתקפה על האני שלו, הוא צפוי להחזיק את המבנים המוכרים לו חזק יותר ויותר. זהו תהליך רגרסיבי, שלדעת לאקאן מחזיר את המטופל למבנה אני שביסודו נוסד על התסכול, כל כניסה לתרבות מחייבת פשרה על העונג שהוא הסרה של גירוי או סיפוק של צורך. זוהי התהוות של תסכול ממנו פורצת גם התוקפנות, כוח דחף והכחשה לעוצמת התסכול, התנגדות למציאות. למרות שגילוי התוקפנות הוא תהליך מוכר לפסיכואנליזה, לאקאן מזהיר מפני אפשרות להעמקה של האובייקטיביזציה שהייתה המקור למצוקת המטופל, מתוך דרישה בלתי נסבלת להשגת ודאות. אם התהליך מאפשר, השלב הבא יהיה שלב הרגרסיה ואיתו תפקיד משמעותי לדיבור הריק. המקומות הריקים והכושלים, דווקא מתוכם פורצת האינדיבידואליות של הדובר החוצה ומאפשרת מגע עם הייחודיות שלו.
שלב הרגרסיה יאפשר אינטגרציה של אני מחודש, ויביא איתו התאוששות במצב הנפש, כל זאת בשימוש בדיבור כפרקטיקה יחידה בקליניקה. מדבור על מבנים שמחזיק המטופל כאני, מתפרקים מתוך הרגרסיה, ובתקווה יגיע כך המטופל, גם אל הדיבור המלא. כעת יש לו כבר את השפה שאירגנה מחדש את ההיסטוריה הפרטית שלו לכדי הווה שמרגיש לו הגיוני, ובהמשך גם אל עבר עתיד חופשי יותר, מאותן עבותות של סבל כפי שהתבטאו בסימפטומים.
