המרחב המטאפיזי בהגות הדיאלוגית של מרטין בובר

"לספירה זו, שנקבעה עם קיומו של האדם באשר אדם הוא, אבל לא נטבעה עדיין במושג, אני קורא 'ספירת הביניים'. היא קטגוריית-ראשית במציאות האנושית, אף על פי שאין היא מתממשת אלא בדרגות מדרגות שונות." (פני אדם, עמ' 111).

"תהום אל תהום קורא":  מחשבות על ספירת הביניים בהגותו של מרטין בובר

ספירת הביניים בהגותו הדיאלוגית של מרטין בובר, היא מרחב מטאפיזי, קדם מושגי, בראשיתי ויסודי לאדם באשר הוא, הכרחי לפעימת חייו. כאשר כל החיים הם בבחינת מפגש, חסות הביניים מארחת את החסד שבעמידת זיקה מדעת לב עם יישות אחרת, ושהייה בה היא המאפשרת קליטה של אותות ההתרחשות מן ה'אתה' הנצחי: "בחינת מבע אלוהים, התגלותו של המוחלט" (המיתוס היהודי, עמ' 85). 

בחיבור זה, אעשה כמיטב יכולתי לְהַחֲווֹת במילים אל תוך דממת האַיִן, בכיוון ספירה ממשית, אך נטולת קטגוריות מארגנות של חלל וזמן: "עולם הלזים קשר לו בחלל ובזמן. עולם האתה אין לו קשר לא בזה ולא בזה. קשריו—באמצע, בו מתחתכים הקווים המוארכים של הזיקות באתה הנצחי" (בסוד שיח, 77).  האמצע ריק מדבר אך מלא בפוטנציאל, לא ניתן לשבור את מהותו אל תוך מסמן או לצמצמו בגדר גבול, זרימתו מרוצפת ושוכנת בכל: "בזכות הגדולה של הזיקה הטהורה בטלות הזכויות של עולם הלזים. בכוחה ניתנת הרציפות של עולם האתה" (בסוד שיח, 77).

על ידיעה מן הסוג שלא ניתן להכיר מתוך קליפות היש לבדן ועל האדם לגלות באמצעות חכמתו, אנו למדים מתוך משל ב'אור הגנוז' (1946, עמ' 196), בובר כותב על הנובע בֵּינוֹת אותיות התורה, הסתר הלבן, מרחב שרק נדמה כחלל ריק, אך שוכנת בו וממתינה להתגלות תורה אחרת, דינאמית, רוחשת קדושה ומותרת:

"אמר רבי לוי יצחק: כתוב בישעיה: "כי תורה מאתי תצא". 

באיזו תורה הכתוב מדבר? 

הרי אנו מאמינים באמונה שלמה, 

שהתורה שקיבל משה מסיני לא תהא מוחלפת 

ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו? 

אין היא ניתנת לשינוי ואסור לנו לנגוע באותיותיה. 

אבל הרי לא האותיות השחורות בלבד, 

אלא גם   ה ח  ל  ל  י  ם    ה ל ב נ י ם   הם אותיות של התורה, 

אלא שאין אנו יכולים לקרוא אותם. 

לעתיד לבוא יגלו שני חכמים את הסתרים הלבנים של התורה." 

קדושה חבויה ליודעי ח"ן, מרחב סמוי מן העין שעשוי להפתח בפני כישרון לראות מעבר לגלוי, חכמה שהיא גשר אל פְּנִים התורה. האותיות השחורות דומות כסופיות וקבועות בעיוורון החושים, אך מי שנפקחו עיני רוחו רואה אפשרות לכניסה בדיאלוג עם חללים לבנים, בתוכם רז ממתין להתגלות: "גדולה מידת אישיותו של אדם ככל שגדלה וחזקה בדופרצופיות של האני מידת אב הדיבר אני אתה (בסוד שיח, עמ' 50). מתוך תודעה אנושית מנוסה ביחס כפול לעולם, ואם זו מיומנת בתנועת הכניסה אל רשות הביניים, מתאפשרת, בחסד בלבד, זיקה של אני-אתה. הפרוזדור אל האין, הלא הוא האמצע, מתגלה ועולה בסוד שיח, במרחב הקשר שבין אדם לאדם שוכן שקוף ודומם, נצח כמוס ואינסופי של אפשרויות.

"בראשית היה הקשר" (אני ואתה, עמ' 26), המהפכה הדיאלוגית שחולל בובר עם הגותו, מניחה את הזיקה כיסוד קודם לסובייקט וככזה שמהווה אותו. תחילה מתקיימת זיקה מוחלטת עם האתה, וכאשר מתהווה מתוכה 'אני', יהיה מצוי כל העת בתנועת זיקה חליפית עם מבעיו השונים של 'אתה' כפי שמשתקפים בישויות שבנמצא. הטְרַנְסְפּוֹזִיצְיָה של 'אני-אתה', מבוססת תהליך של החלפת מקטעים רצופה, ובדומה לתהליך של נשימה, כך הפגישה בין השניים, הכרחית ממש לכינונו המתמיד של האדם: "האני כשהוא לעצמו אינו קיים" (אני ואתה, עמ' 14). 

"עוֹלָם לֹא

קָרִיא . הַכֹּל כָּפוּל .

הַשְּׁעוֹנִים הַחֲזָקִים

מְאַשְּׁרִים אֶת הַשָּׁעָה הַמְּפֻצֶּלֶת,

בְּקוֹל נִחָר.

אַתָּה, הַמְּמֹעָךְ בְּמַעֲמַקֶּיךָ,

עוֹלֶה מִתּוֹכְךָ

לְעוֹלָם. 

(צלאן, 1994).

בפגישות מסוימות תוך כדי שחלוף זיקות עם ישויות 'אתה', ה'אני' מפציע מול מה שהתהווה עד אז לכדי עצמו, הזיקה ל'אתה' שנכחה עד אז בכל ישות, נסדקת, לעיתים באיווחה אחת בלתי צפויה ונוראית, לעיתים בהדרגה ובתהליך פירור איטי. במקום הסדק נפערת אז תהום בישות מתהווה, מחייבת היזרקות מזיקת אני-ואתה. נפילה מחסד, תנועה של רֹֽחַק מנוכחות הווה, בעבור דמיון זיקה קודמת שאירעה בעבר, או מושלכות לזיקה רצויה בעתיד. "נכנה תנועה ראשונה בשם ריחוק שמבראשית ואת השנייה בשם כניסה לזיקה" (פני אדם, עמ' 118). בלתי נמנעת והכרחית היא זיקת 'אני-לז', ממהותו של עולם, האדם נעשה לאדם ונבדל מכל חיה אחרת בזכות אותה התנועה של רחק מן הזיקה הקמאית, אך בו בעת נכלא בטרדות עם לז-עצמותו המִתְאַוֶּוה תמיד הביתה, אל תוך קשר של אמת. שבוי בבדידות, בעולם אליו יחסו כעת הוכפל, אדם מגורש מן האחדות עם ההווה, הטבעית לכל יצור נברא בעולם פרט לו.

הזיקה קודמת לניסיון, ה'אתה' קודם ל'אני', ה'לז' הוא עקרון הפשטה של הממשות, מקור פיצול כוונת התודעה אל העולם. על אף חורבן יסוד הראשית, ממקום שבר זה, ומתוך קיפאון גלות בתהום ניכור: "כל מי שאינו עונה עוד, שוב אינו שומע את הדיבור" (בסוד שיח, עמ' 161),  האני-לז עשוי לבקוע את הדממה ולגאול את עצמו מאֵלֶם, לקרוא ממעמקיו לנוכחות הווה, להשתמש בשפה כדי להתפלל לקשר, לתווך באחריות את מהותו לאחר איתו עומד בזיקה. כך מרקמת הצלקת הישותית של אני-לז, מלחשות באופן מתמיד הזדמנויות לחוות זיקות אני-ואתה ולהיבנות בזיקוק מתוכן, רק כדי להמשיך ולהבנות אותן הלאה, להניע את מארג הזיקות במפגשים תכופים שבאיזור 'בין'. 

מרחב ביניים היא הרשות בה מתקיימת אותה פגישה גואלת בין אדם לאדם שמכוננת את השניים, רגעי זיקת אני-ואתה. דיאלוג המתקיים מתוך המפגש בביניים הוא קריאה מה"אתה" ומענה לקריאה הזאת מאשר את הקליטה. בין שני אנשים המצויים בפגישה של אמת שורה הרוח: "אין הרוח באני, אלא בין האני ובין האתה". ספירת הביניים מארחת אומנם דיאלוג בין אני לאתה, אך מתוכו התודעה דובקת ברוח, בנשגב ובנצחי. אדם מבקש את זכות השיבה אל מושא כמיהתו, 'האתה הנצחי', אל עדנה שידע ראשית לכל עַצְמוּת: "בעיקרו של דבר אין הוא מבקש אלא שתתגלה לו הנוכחות האלוהית, שיהא חש בה בנוכחות זו על דרך הדושיח" (פני אדם, עמ' 319).

מפגש עם ה'אתה הנצחי', גילוי היסוד האלוהי שמתבטא אחרת בקרב כל יישות, הוא אמצעי ולא מטרה בפני עצמה: "כל אתה שנתייחד הוא אשנב אליו" (בסוד שיח, 57).  זיקת 'אני-אתה' בעבור בובר היא בבחינת קידוש רוחני, פניה מייחדת בבקשה אל יישות אחרת, לכניסה באינטימיות קוסמית ושלא בשביל המזיגה אל אחדות סימביוטית. הדרך אל רזי העולם, חזרה אל רחם הוויה, מחייבת את האדם שיהיה מובחן, יציב ומגובש בהיכנסו אל מרחב הביניים: "כוחות מתכנסים בתוך הגרעין.. משנכנס האדם לכלל אחדות שוב יכול הוא לצאת לפגישה צלחה עם הרז ועם הישע" (בסוד שיח, עמ' 66).

כניסה אל המפגש משמעה ההסכמה אקטיבית לשכל ולרגש להתמקד בשלמותו של האחר מעצם היותו יציר הרוח, לשלוח למרחב הביניים קשיבות לקליטה של נוכחות, על מנת להרגיש את מקצב, עוצמה ודפוסי הרטט שנושא האחר. (בסוד שיח, עמ' 224).  זוהי 'דעת לב' כניסה מכוונות אל הרווח שבין אני לאתה, ומשמעה ריכוז גבוה ביותר באדם אחר: מי שמתכוון לאדם האחר עצמו ומתמכר אליו זוכה להקביל בו פניו של עולם (בסוד שיח, עמ' 141). עם נוכחות מכוונות להשהיית מובחנות ונפרדות שעולה מן הקוטב התודעתי של הלז, והבנת הפוטנציאל בפניה אל האדם בבחינת ה'אתה' כמתגלם באמצעות ייחודו: "מרגיש כאחד את השניים: את הגבול באחרות ואת החסד שבהתקשרות עם האחר" (בסוד שיח, 258).

כדי להכנס אל תוך מרחב הביניים ולאפשר זיקת אני-ואתה, על האדם לרתום את תשתית התודעה הכפולה שהיא מצבו האנושי, ולהכיר כך באחדות שמתוך הריבוי, לפנות מקום ריק בחסות הביניים, ברגע הווה של מפגש עם אדם אחר: "מי שאומר 'אתה' אין בידו משהו, אין בידו כלום. אבל הוא עומד בתוך קשר" (אני ואתה, עמ' 15). כישורו של אדם לשאת במתח הדיאלקטי, לאחד את הפיצול הקיומי אל מצע מאפשר מקום ליצירה של הכל היכן שריק, היכן שיש רק סתם, היא הכח המדמה הריאלי. תנועה פנימית שמרכזת עצמה אל מרחב הביניים בדיאלוג שבהתהוות. 

 "אנחנו מחוברים שלא מדעת, חיים בזרם ההדדיות של העולם".

בובר מבקש מהאדם להפנות תשומת לב מיוחדת כלפי הרוחני שבחייו הארציים, אין כל צורך לחפש את המיסתורין במקום אחר, הרז רווי בין אדם לאדם בחסות הביניים, נפש נוגעת בנפש ורוח ברוח:  "ברגעי דו-שיח נמרצים ביותר, באשר 'תהום אל תהום קורא' ממש, ברור הדבר ללא ספק, משהו שלישי הוא העג עוגה מסביב למתרחש כאן. בחוץ לסובייקטיבי, מבית לאובייקטיבי, במשעול הרוכס הצר, שעליו אני ואתה נפגשים, שם רשות הביניים" (פני אדם, עמ' 112). שני אשנבים פתוחים, חולקים זוויות על מידע קיומי שלא נגיש להם אחרת, כל מה שה'אני' תבע מן העולם, וכל מה שהעולם חייב את ה'אני' לסבול בלי סיבה, מקופל, מקודד, רשום בפירוט ונגיש ל'אתה' שיודע רק את אחרותו באותה יסודיות וחדוות עומקים. 

לסיכום, ספירת הביניים בהגותו של מרטין בובר היא מרחב משמעותי לזיקה בין אדם לאדם, מרחב עמוק ומסתורי, היונק משורשים רעיוניים עתיקים במסורת הקבלית והחסידית היהודית בדבר חכמה שנמצאת באין. המפגש האותנטי בחסות המרחב הזה מאפשר שינוי הדדי, ובתוך המרחב הזה, קשר אנושי משגשג באמצעות דיאלוג מקודש וגילוי יסוד ה'אתה הנצחי' שבכל אדם.

מקורות

מרטין בובר, אור הגנוז, (ירושלים: שוקן, 1946), עמ' 196 .

בובר, מ.מ. (1965) פני אדם, בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית, ירושלים: מוסד ביאליק.

בובר, 'המיתוס היהודי (1913)', תעודה ויעוד, א, עמ' 85. 

יפתח בן אהרון, דיאלוג דרך האין: היאלמות כפתח אל האחר בשירת פאול צלאן, (1994) תל אביב: רסלינג, עמ' 118.

מרדכי מרטין בובר, בסוד שיח - על האדם ועמידתו נוכח ההוויה - ספר ראשון, (1959) ירושלים: מוסד ביאליק.