איך נגיע מחוסר משמעות לחיים הראוים לחיותם

לפס הקול של המצוקות האנושית קאברים רבים, אך הייאוש מובחן בצלילי שאלה פשוטה אחת:

מה הטעם בכל זה?

חווית הייאוש שולחת נפשות רבות אל חיים שלמים של אבדון, ללא מודעת אבל רשמית או קבר גשמי, בני אדם חווים מוות שקט ואובדן עצמיותם. המודעות האנושית הגוברת למצוקות רגשיות מאפשרת מקום לגישות שונות לטיפול בסבל, הגישה האקזיסטנציאליסטית מוצאת מן המשותף בין סבלו של אדם אחד וסבלה הטראגי של האנושות כולה. כזקנת השבט המפוקחת שהיא, ההגות האקזיסטנציאליסטית מצביעה הישר אל כור מחצבת האימה ומדגישה את המובן מאליו - כולנו ניצבים על פי תהום. כאשר הסוף ידוע מראש, ואין סמכות אמיתית המנהלת את העניינים שלנו, בני התמותה, ניתן להתרכז במה שחשוב באמת: ברגע הזה, בבחירה החופשית הנגישה לכולנו, לכונן את עצמנו לפי מעשינו, לכוון את אותם המעשים לאור משמעות אישית שתשמר לנו את הגחלת הבוערת, כשמסביב הואקום המבחיל.

איך נגיע עד ל'חיים ברגע הזה'? נעבור בתהום השאול קודם לכן, נקפוץ מבחירה אל תוך ביצת החרדות שלנו ונתאמן בשחיה צורנית, איש איש בצורתו המקורית ישחה, כל ניסיון לזיוף יעלה בתוהו. אין קיצורי דרך, אין רמאויות, ואין קו סיום מוחשי לתהליך. כל עוד אנחנו חיים, תמיד ישאר איזור אחד או שניים שחמק מתודעתנו.

בעודנו מדשדשים בחוסר האונים המשווע, קורה דבר מה מדהים, אנחנו מתוודעים אט אט למקורות של חדווה וחיוניות שעומדים בהתאמה עם מידת הקרבה שלנו אל עצמנו, הרגישות שלנו, ההיזדקקות, איכויות טבעיות בנו, כמו גם מגבלות ואתגרים. הבחירה בגילוי הגרעין האותנטי שלנו, מאפשרת לנו מרחב משחק גמיש, כך גם פעולות יומיומיות מסבות קורת רוח ושמחה. במובן מסוים, אדם הבוחר בתהליך של הכרה באין, בחוסר, בסופיות, בחרדה ובבדידות, בוחר להביט ישירות אל תוך השמש, ורותם את כוחה האינסופי לתועלתו.

הטיפול מאחד בין רעיונות ליבה בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ובין הגישה הטיפולית ייחודית, המאפשרת ללוות אדם בסבלו ולחקור עמו בסקרנות, בכבוד ובאומץ, את עמדתו, נתוניו, ערכיו האישיים ובחירותיו החופשיות, לאפשר לאדם חיים הראוים לחיותם.



69 views0 comments