מטמורפוזה - איך נוכל להתפתח ולסבול פחות בעולם חסר משמעות? (משל הגמל, האריה והילד של ניטשה)



אנחנו באמת מנסים להתפתח, ללמוד על עצמנו, שואפים להיות משוחררים יותר בעולם, פחות קשים עם עצמנו, לייצר שינוי חיובי, כדי שיהיה לנו יותר שמח וטוב, ופחות כואב וכבד, אך האם אנחנו מוכנים לקבל את גווניו ותמורותיו של שינוי אמיתי בתוכנו? האם אנחנו מוכנים להתמודד עם אי הנוחות במצבים חדשים של עצמנו, בחוסר הוודאות המאיימת ובאין היסח דעת? מה אנחנו באמת רוצים לשנות? האם יש לנו די אומץ להיפרד מהמוכר והידוע? ומה מחכה לנו אם נעיז לחרוג את איזור הנוחות שלנו?


ניטשה מציע שהתפתחות הרוח האנושית עוברת שלושה שלבים, ומשתמש במטאפורה נגישה אסוציאטיבית לכל אדם: הגמל, האריה והילד.

תחילה כמו הגמל, האדם עורם על גבו ללא הבחנה, כל מה שהציעו לו החיים, ואחרים משמעותיים בעולמו: הורים, אחים, מעגל חברתי קרוב. הדבשת הרוחנית שלנו בשלב זה היא תמהיל רעיונות, אמונות, נורמות - פרי תפיסתם של אחרים. גבורתנו נמדדת בנשיאת הדבשת הסינתטית, בתנאי מזג האוויר הקיצוניים של חיינו.

איפשהו לאורך המסע במדבר, הדבשת מתחילה לגרד לנו, כבד לנו, חם לנו, קר לנו, לוחץ וכבר בלתי אפשרי להמשיך לנוע ככה, עם ערימות של דברים, שאינם ממש שלנו, על הגב.


הרוח האנושית שלנו לא מוכנה לסבול עוד את כאבי הגמל, וכך חלון הזדמנויות לשינוי נוצר. כאב הגב הרוחני שלנו, מאלץ אותנו לגייס כל טיפה של כוח, לשאוג את נהמת האריה הראשונה והמשחררת שלנו.

נסו להבין אם בכלל ומתי העזתם לשאוג לראשונה?


השאגה הראשונה שלנו היא קריאה לחופשי, למימוש הרצונות הבוערים שלנו. אף אחד ושומדבר לא יעמיסו עלינו יותר, וזה כמובן מגיע עם מחירים רציניים. מערכות היחסים שלנו משתנות, המציאות כפי שהכרנו אותה, לעולם לא תהיה אותו דבר. זהו חופש עם פוטנציאל לכאן או לכאן: חופש מעול החיים והישארות בריק מכל מה שהכרנו, או חופש לברוא ולייצר משמעות פנימית, ייחודית לעצמנו. להיוולד מחדש. ההוויה הסתגלנית של הגמל, עשויה להתעלות לעוצמה ונחישות לחגוג את עצמנו.


וזו.. הנשימה האותנטית הראשונה, והמתוקה ביותר.


עכשיו, רוחנו האנושית כאריה משולח רסן, רועמת, אך לשם כך זקוקה לשלילה רבה של המוכר והקיים. המלחמה בעול הדבשת, עלולה לרוקן אותנו גם מאותם ערכים עצמיים שהיו וישנם. להותיר אותנו ריקים מתוכן הדבשת ובכלל, מלאים בעיקר בהתרסה וספקות. האדם כאריה חופשי, נשען בהוויתו הליברלית על זכותו לשלול הכל. אם נשתהה בשלב האריה נחמיץ את ההזדמנות להגיע חזרה, אך לראשונה בחיינו , אל נועם התמימות.


זו אינה תמימות הנובעת ממצב מודעות מוסח, נעדר או ישנוני, אלא בהכרח תמימות שבורא האדם הערני והבוחר, מתוך הכרה ב'אין'. דומה לילד הנהנה מקיום חיוני ויצירתי, חש את הרגע ומתמסר למה שיש, הרוח משתחררת ממאבק האריה, כפי שמשתחררת מעול הגמל. תחנה נכספת אליה אין לדאבוננו קיצור דרך: תגמול רב ערך עבור בחירה בהיות אותנטית חסרת פשרות, במקום הכניעה באיזור נוחות מוכר וחסר סיכון לכאורה.


כל מטמורפוזה מתחילה בפעימת אומץ להטיל ספק במציאות ובעצמנו, ובכל רגע נתון, בכל שלב בחיים, אדם זכאי להתחיל לצעוד אל עבר חירות ילדית, להתמסר למשחק בארגז החול של החיים.



המשל המצוטט של ניטשה להנאתכם


עַל שָׁלשׁ הַתְּמוּרוֹת

"רְאוּ אָנֹכִי קֹרֵא בְּאָזְנֵיכֶם שָׁלשׁ תְּמוּרוֹת לָרוּחַ: אֲשֶׁר יִהְיֶה הָרוּחַ לְגָמָל וַאֲשֶׁר יִהְיֶה הַגָּמָל לְאַרְיֵה וַאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאַרְיֵה לְיֶלֶד בְּאַחֲרִיתוֹ.

רַבּוֹת מַעֲמָסוֹת לָרוּחַ, הֶחָזָק וְאֹהֵב מַשָּׂא, וַאֲשֶׁר יִרְאַת-קֹדֶשׁ בְּקִרְבּוֹ: אֶל כָּל-כָּבֵד שֹׁאֵף כֹּחוֹ וְאֶל-הַכָּבֵד מִכָּל-כָּבֵד.

מַה-לָּכֶם כָּבֵד פֹּה? כָּכָה יִשְׁאַל הָרוּחַ הָאֹהֵב מַשָּׂא, וְכָכָה יִכְרַע אַרְצָה כְמוֹ גָמָל, כִּי יַחְפּוֹץ לִהְיוֹת עָמוּס כֻּלּוֹ.

מַה-כָּבֵד מִכָּל-כַּבֵד, גִבּוֹרִים? – כָּכָה יִשְׁאַל הָרוּחַ הָאֹהֵב מַשָּׂא – הָבָה וְאָשֵׂם אוֹתוֹ עָלַי, לְמַעַן אֶתְעַנָּג עַל-כֹּחִי.

הַאֵין הוּא בָזֹאת: אֲשֶׁר יַשְׁפִּיל אָדָם נַפְשׁוֹ, לְבַעֲבוּר הִכְאִיב לְגֹבַהּ-לִבּוֹ? אֲשֶׁר יִתֵּן לְסִכְלוּתוֹ לְהָאִיר, לְבַעֲבוּר יִלְעַג לְחָכְמָתוֹ?

אוֹ אִם הוּא בָזֹאת: כִּי יִפָּרֵד מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר לוֹ עָבַד, אַחֲרֵי הַגִּיעוֹ לַמַּטָּרָה? כִּי יַעֲלֶה עַל-הָרִים רָמִים, לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶת-הַמְּנַסֶּה?

אוֹ אִם הוּא בָזֹאת: אֲשֶׁר יְכַלְכֵּל נַפְשׁוֹ בֶּאֱגוֹזֵי-אַלּוֹן וּבְחָצִיר יָבֵש מִן הַדַּעַת וְנִשְׁמָתוֹ תִרְעַב לְמַעַן הָאֱמֶת?

אוֹ אִם הוּא בָזֹאת: כִּי יֶחֱלֶה וְשִׁלַּח אֶת-הַמְּנַחֲמִים מֵעָלָּיו וְרֵעַ יִהְיֶה לְחֵרְשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ לָנֶצַח אֲשֶׁר חָפֵץ?

אוֹ אִם הוּא בָזֹאת: אֲשֶׁר תֵּרֵד לְתוֹךְ מַיִם דְּלוּחִים, אִם מֵי הָאֱמֶת הֵמָּה, וְלֹא תַבְרִיחַ מֵעָלֶיךָ גַּם צְפַרְדְּעִים קָרוֹת וְגַם עַקְרַבִּים חַמִּים?

אוֹ אִם הוּא בָזֹאת: כִּי תֶאֱהַב אֶת-אֵלֶּה אֲשֶׁר יְבַזּוּךָ וְלַשֵּׁד הַמַּחֲרִיְדָך תִּתֵּן יָד?

אֶת-כָּל הַכָּבֵד הַזֶּה, הַכָּבֵד מִכֹּל, יַעֲמִיס עָלָיו הָרוּחַ הָאֹהֵב מַשָּׁא: כְּגָמָל מְטֹעַן מַשָּׁא הַמְּמַהֵר אֶל-הַמִּדְבָּר, כֵּן יְמַהֵר אֶל-מִדְבָּרוֹ הוּא.

אַךְ בִּהְיוֹתוֹ בְּתוֹךְ הַמִּדְבָּר הֶעָזוּב, סָגוּר וּמְסֻגָּר, וּבָאָה לוֹ הַתְּמוּרָה הַשְּׁנִיָּה: לְאַרְיֵה יִהְיֶה פֹה הָרוּחַ, וְאֶת-הַחֹפֶשׁ יֹאמַר לִכְבּוֹש לוֹ וְאָדוֹן יֹאמַר לִהְיוֹת בְּמִדְבָּרוֹ זֶה.

אֶת-אֲדוֹנוֹ הָאַחֲרוֹן יְבַקֵּשׁ לוֹ פֹה: אוֹיֵב יַחְפּוֹץ לִהְיוֹת לוֹ וְלֵאלֹהָיו הָאַחֲרוֹן. וְאֶת-כֹּחוֹ יַחְפּוֹץ לְנַסּוֹת אֶל-נָחָש עֲקַלָּתוֹן הַגָּדוֹל לְבַעֲבוּר יָכֹל לוֹ.

מִי זֶה הוּא נָחָש עֲקַלָּתוֹן הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר לֹא יֹאבֶה עוֹד הָרוּחַ לִקְרֹא לוֹ אָדוֹן וֶאֱלֹהִים? הֲלֹא "שׂוּמָה עָלֶיךָ" – זֶה שֵׁם נָחָש עֲקַלָּתוֹן הַגָּדוֹל. וְאוּלָם רוּחַ הָאַרְיֵה אוֹמֵר: "חָפָצְתִּי".

זֶה "שׂוּמָה עָלֶיךָ" נִצָּב עַל דַּרְכּוֹ, נוֹצֵץ כַּזָּהָב, כֻּלּוֹ כְחַיַּת-קַשְׂקַשִּׂים, וּמֵעַל פְּנֵי כָל-קַשְׂקֶשֶׂת מַזְהִיר מִן-הַזָּהָב: "שׂוּמָה עָלֶיךָ"!

עֲרָכִים בְּנֵי אַלְפֵי שָׁנִים מַזְהִירִים מִן-הַקַּשְׂקַשִּׂים, וְכֹה יֹאמַר נָחָש עֲקַלָּתוֹן הֶעָצוּם: "עֶרְכֵי כָּל-הַדְּבָרִים – מִקִּרְבִּי הֵם מַזְהִירִים".

"כְּבָר נִבְרְאוּ כָּל-הָעֲרָכִים וּשְׁלֵמִים הֵם כֻּלָּם וְכָל-הָעֵרֶךְ הַנִּבְרָא – הֲלֹא זֶה אֲנִי. חֵי אֲנִי אִם יִהְיֶה עוֹד זֶה "חָפַצְתִּי" עַד עוֹלָם!" כֹּה יֹאמַר נָחָש עֲקַלָּתוֹן.

אַחַי, לָמָּה לָנוּ עוֹד אַרְיֵה בְתוֹךְ הָרוּחַ? עַל מָה לֹא תִשְׁפֹּק הַחַיָּה הָאֹהֶבֶת מַשָּׂא, אֲשֶׁר תְּוַתֵּר עַל כָּל-דָּבָר וַאֲשֶׁר יִרְאַת-קֹדֶשׁ בְּקִרְבָּהּ?

לֹא יִבְרָא הָעֲרָכִים הַחֲדָשִׁים גַּם הָאַרְיֵה, וְרַק אֶת-הַחֹפֶשׁ הוּא בֹרֵא, אֲשֶׁר יָכֹל נוּכַל לִבְרֹא – אֶת-זֹאת יְכוֹלָה גְבוּרַת הָאַרְיֵה.

לְבַעֲבוּר בָּרֹא חֹפֶשׁ וּלְבַעֲבוּר בָּרֹא "לֹא" קָדוֹשׁ לְנֶגֶד כָּל מִצְוָה: לָזֹאת אַחַי יֵשׁ לָנוּ חֵפֶץ בָּאַרְיֵה.

כִּי תִקַּח עֲרָכִים חֲדָשִׁים בְּיָד חֲזָקָה – וְהָיְתָה זֹאת הַנּוֹרָאָה מִכָּל הַלְּקִיחוֹת בְּעֵינֵי כָּל-רוּחַ אֹהֵב מַשָּׂא אֲשֶׁר יִרְאַת קֹדֶשׁ בְּקִרְבּוֹ. אָכֵן גְּזֵלָה הִיא בְעֵינָיו וְטוֹבָה לַחַיָּה הַטֹּרֶפֶת.

לְרֹאשׁ-קָדְשׁוֹ הָיָה לוֹ לְפָנִים זֶה "שׂוּמָה עָלֶיךָ" וַיֶּאֱהַב אוֹתוֹ מְאֹד – וְעַתָּה גַם בְּקָדְשׁוֹ עָלָיו לִמְצוֹא הוֹלֵלוּת וּשְׁרִירוּת לֵב, לְמַעַן יִגְזוֹל אֶת-הַחֹפֶשׁ מִיַּד אֲשֶׁר אָהֵב: לִגְזֵלָה אֲשֶׁר כָּזֹאת יֶשׁ-לָנוּ חֵפֶץ בָּאַרְיֵה.

וְאוּלָם עֲנוּ אַחַי וְהַגִּידּו לִי: מַה עוֹד תַּשִּׂיג יַד הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יִבָּצֵר מִן הָאַרְיֵה? מַה לָאַרְיֵה הַטֹּרֵף כִּי יִהְיֶה גַם לְיֶלֶד?

כִּי יֵשׁ לְיֶלֶד תֹּם וְיֵשׁ שִׁכְחָה לְיֶלֶד וּפְתִיחָה חֲדָשָׁה לוֹ וְשַׁעֲשׁוּעִים וְגַלְגָּל מִתְהַפֵּךְ לְבָדוֹ וְיֵשׁ לוֹ תְנוּעָה רִאשׁוֹנָה וְאִמְרַת "כֵּן" קְדוֹשָׁה.

אָכֵן, אַחַי, לְשַׁעֲשֻׁעֵי בְרִיאָה חֲדָשָׁה יֵשׁ-לָנוּ חֵפֶץ בְּאִמְרַת "כֵּן" קְדוֹשָׁה: אֶת-חֶפְצוֹ הוּא יְבַקֵּשׁ לוֹ הָרוּחַ, אֶת-עוֹלָמוֹ הוּא יִמְצָא לוֹ הָאוֹבֵד בְּעוֹלָמוֹ.

רְאוּ קָרָאתִי בְּאָזְנֵיכֶם שָׁלֹשׁ תְּמוּרוֹת לָרוּחַ: אֲשֶׁר הָיָה הָרוּחַ לְגָמָל וַאֲשֶׁר הָיָה הַגָּמָל לְאַרְיֵה וַאֲשֶׁר הָיָה הָאַרְיֵה לְיֶלֶד בְּאַחֲרִיתוֹ.

כֹּה אָמַר סָרַתּוּסְתְּרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב אָז בָּעִיר אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לָה: הַפָּרָה הַצְּבוּעָה…"

(קטע מצוטט מ'כה אמר סרתוסטרא' תרגום: דוד פישמן)

472 views1 comment