איך זה שאנחנו הופכים להיות מי שאנחנו? איך כל אחד מאתנו מתעצב לכדי עצמו הייחודי? האם יש קונפליקט אנושי בסיסי? דומה שכל גישה טיפולית מניחה את הזרקור על קונפליקט מהותי שונה, וכל גישה מחזיקה אמונה שונה על תמצית הוויתנו האנושית.
הגישה הפסיכודינאמית ממשילה את חיי הנפש שלנו לחיכוך דרמטי בין שיכור סוער ואגרסיבי, לשוטר שמבקש להשכין שקט, כשמעליהם ניצב שופט שלום חמור סבר שמצקצק בלשונו אל עבר השוטר.
הגישה הקוגנטיבית - התנהגותית, מתארת את כוחות הנפש כבני זוג: בעוד שאחד מהם מושקע בחובותיו ההוריות ובהגשמת מטרותיו באופן שקול ומיטיב, האחר נגרר מעבודה לעבודה, לא בטוח מה כדאי שיעשה עם זמנו.
הגישה ההומניסטית מציירת בהגותה את נפשנו כמחלוקת בין הורים קפדנים, ביקורתיים ונוקשים, ובין ילדם המתבגר - חופשי ומשולח רסן. הילד רק רוצה לחגוג, ההורים מוטרדים ממה יגידו השכנים שלהם על מעלליו.
האקזיסטנציאליסטים סבורים שכוחות הנפש שלנו הם מעין ויכוח בין שני צדדים שלא יכולים ולא מעוניינים לחפש פשרה בינהם. ברור מאליו שבכל ויכוח, לא משנה מהו הנושא הנדון, אחד מהם או שניהם, לא יסכימו.
כל גישה מתארת את האנושות דרך השקפה מסוימת, דומה שאין נכון יותר או פחות, אלא דציבלים שונים לכל ניגון של כל ויכוח, בכולנו, כל הזמן. בכל תקופה בחיים, ויכוח אחר עולה לככב בקדמת הבמה. לעיתים נחפש אשמים, לא נוכל לקבל את האחריות שלנו לויכוח, לפעמים נתעצל כל כך ונצטרך לגייס את כל כוחותינו כדי לצאת מאיזור הנוחות להתניע שינוי. לפעמים אנחנו מציקים לעצמנו, מסתגרים ומכבים את האור, ולפעמים אנחנו שוכחים שהויכוח הזה הוא לא הראשון ולא האחרון.
בטוח להגיד שאף גישה טיפולית איננה אמת אבסולוטית, זהו ריבוי הגישות שמאפשר פרספקטיבה רחבה יותר על החוויה האנושית, יותר מאשר שכל פרספקטיבה יכולה לספק אם תעמוד בפני עצמה. תיאוריות הן מקור ידע נהדר, אך הן רק כלי עבודה שנועד לאפשר את הקשר הטיפולי, המאפשר שינוי וצמיחה.
