השורשים הפילוסופיים בטיפול אקזיסטנציאליסטי

טיפול אקזיסטנציאליסטי נובע מתוך הגות פילוסופית קדומה, והשתכלל לכדי זרם מובחן במאה העשרים, על מנת לאפשר התמודדות עם אתגרי החיים. הגישה סבלנית לקיומן של תאוריות טיפול שונות המבקשות לרפא מצוקות וסימפטומים, אך נבדלת בנקודת המוצא המכבדת את הוויותו הייחודית של כל אדם, לצד הכרה בחרדה הקיומית, הרוחשות בבסיס האנושות כולה. זאת ועוד, התרפיה האקזיסטנציאליסטית מדגישה את הסקרנות ככלי טיפולי משמעותי בבואנו להתקרב ולהתוודע לאדם, וכך לסייע בעדו לשוב לעמדת בוחר בחייו, להקל על כאביו ולגלות את המשמעות הפרטית המנחה אותו בדרכו. בפרק זה אדון אקזיסטנציאליזם, דמויות המפתח בהגותה, ועקרונות מנחים בטיפול.

הגות אקזיסטנציאליסטית והתפתחותה לגישה טיפולית

אי שם במאה ה-17, דקארט טבע את הביטוי "אני חושב, משמע אני קיים" (2010) , וזאת לאחר שהגיע אל הבנה, כי יכולת החשיבה הייחודית של אנשים היא מה שהופך אותם לממשיים, המידע מבחוץ מתקבל ומתפרש אחרת אצל כל אחד מאתנו. קאנט האמין כי ישנה מחשבה אוטונומית, כמו טביעת אצבע סינגולרית. להגותו השפעה רבה על פילוסופים בני זמנו והן על אלו שבאו אחריהם, זוהי גישה רציונליסטית המעמידה את התבונה ותכונות המציאות, הקודמות להתנסות.

נהוג לראות בסרן קירקגור הניזון מרעיונות אלו במאה ה-19, אך בנוסף פיתח את הגותו מתוך העימות האישי שלו עם חרדתו הקיומית, כך טובע את המונח חרדה בהקשר קיומי (1983). אדם המאמין הוא זה שמסוגל להשיב לעצמו את חדוות החיים על אף מפגש מחריד עם האפלה (1991). קפיצה אל עבר הלא-ידוע משותפת לקירקגור ולניטשה (1975) , שניהם מאמינים כי מפגש עם האין מזמן אפשרות להיות, קפיצה חופשית חסרת תיווך, עמוק אל גרעין עצמיותנו.

פרידריך ניטשה באותה העת, מכריז דרמטית שאלוהים מת, ומאיץ באנשים לחיות באופן אותנטי ללא גבולות או יריעת בטחון בחסות הדת. הגיבור של ניטשה ב'כה אמר זרטוסתרא' מביט אל תוך מעמקי התהום הפעורה, הוא מכיר בכך שרק באמצעות האין יהיה ל'על-אדם'.

במאה ה-20, מרטין היידגר מציע את הפנומנולוגיה כאמצעי להתבוננות בחוויות חדשות, עשירות ואותנטיות, באמצעות ההקשר החברתי-תרבותי של האדם (Winston, 2015).

באותה העת, ז'אן פול סארטר מעלה רעיונות משמעותיים לגישה, בני אדם הם יצורים חופשיים, האתגר הרגשי שמכביד על האנושות הוא בבסיסו הכחשת החופש הרדיקלי, והיכולת להכיר באפשרות הבחירה האינסופית (1990). היידגר כיוון את הזרקור על ההיות בעולם, ואילו סארטר הדגיש את הניכור האונטולוגי מהעולם (Winston, 2015).

אלבר קאמי, סופר והוגה, של אותה העת תוהה מה המשמעות לחיים בעולם מודרני של אבסורד, שבו אין ערכים מוחלטים. המיתוס של סיזיפוס מציג את התודעה הערה כחיסון מפני עול הטיפוס חסר הפשר, והייאוש הנלווה לו. בהיעדר מפת דרכים או סיבה נכונה לטיפוס הסיזיפי, כל שנשאר הוא להתבונן באומץ פנימה, להמציא את דרכנו (1978).

מרטין בובר באותה העת, הניח יסודות להגות דיאלוגית. הוא נקט עמדה פחות אינדיבידואלית מאשר פילוסופים קודמים. לגישתו, תחת שום נסיבות אין רק - אני, תמיד יהיה גם אחר (1980).

ויקטור פרנקל, נוירולוג ופסיכיאטר, ששרד את מחנות ההשמדה בעת מלחמת העולם השניה, פיתח את הלוגותרפיה, נגזרת של המילים היווניות "לוגוס" ו"תרפיה", כלומר טיפול באמצעות משמעות. מטרת של הטיפול האקזיסטנציאלי שמציעה הלוגותרפיה הוא פיתוח האחריות, ליבת ההוויה האנושית (2001).

רולו מיי, המוכר כמי שהביא את הבשורה האקזיסטנציאליסטית מיבשת אירופה ואל ארה"ב, מושפע עמוקות מקירקגור, אך מגדיר מחדש מושגים בגישה הקיומית. מיי מדגיש את המאבק המתמיד המתקיים בכל אדם, כשמושלך אל עולם חסר משמעות ונדון לחופשי (1980). יש אלמנטים קבועים בקיום שלנו, ועלינו לפעול באומץ להתמודד מול עצמנו, להתגבר על החרדות שלנו, כדי להיות. הבחירות שלנו מעצבות את האדם שנהפוך להיות (1985).

ארווין יאלום, פסיכיאטר וסופר בן זמננו, מפתח את הרעיונות לארבעה יסודות: מוות, חופש, בידוד קיומי וחוסר משמעות. יאלום מדגיש בעבודתו ובחייו את חשיבות ה'כאן והעכשיו', כלי טיפולי רב עוצמה. זוהי חשיפת החוויה הסובייקטיבית, כפי שהיא בזמן הווה, בביטויה הנוכחים ביחסים (2011).

בשנים האחרונות, אמי ואן דרזן תרמה רבות להתפתחות ויישום של הפסיכולוגיה הקיומית, עם הכרה בעוצמות שמצויות בבסיס האנושות, להתגבר על תלאות, להתעצם ולהתעצב מתוך מחויבות בתהליך חיפוש עצמי. ואן דרזן גם אחראית לתוספת המימד הרביעי, בתיאוריית מימדי הקיום האנושי (2010).

בהתבסס על הגותו של היידיגר, כבר במאה הקודמת הגו בשלושה מימדי קיום לאנושות: המימד הפיזי, המימד החברתי- רגשי, המימד הפסיכולוגי- חשיבתי. לשלושת אלה הוסיפה לבסוף ואן דרזן את המימד הרביעי הרוחני. מימד המבטא הוויה רוחנית כאוצרת את המשמעות שהאדם מגלה בעולמו. כל מימד מתאר זירת אתגר שונה, בה האדם מתמודד עם קונפליקט, במטרה למצוא איזון הנכון לו. בבואנו לסייע בעד אדם לחקור את עולמו הפנימי יש לחקור גם את ההקשר בו האדם מתקיים, את דרכו בעולם, אופי היחסים בחייו, לתת מקום לתקשורת ואינטראקציה שלו עם העולם.

הגישה האקזיסטנציאליסטית אם כן, הינה אינטגרציה להגות פילוסופית עתיקה ששורשיה עמוקים בהיסטוריה האנושית, ועבודת שטח של חוקרים ומטפלים בני זמננו שהתרשמו מעוצמת התרומה של הרעיונות הקיומיים, בעבודה עם מטופליהם, ובמפגשם עם עצמם. לכל אחד מבין המתוארים לעיל, יחד עם רבים וטובים אחרים, תרומה ייחודית ורבת משמעות להיווסדה של הגישה האקזיסטנציאליסטית כגישה טיפולית.



158 views0 comments